היא חווה את בן הזוג שלה כאגואיסט קר וחסר רגישות. לפעמים ההתנהגות שלו נראית לה מרושעת ואכזרית. בן הזוג שלה חושב שהיא פשוט מגיבה לדברים באופן מוגזם ושהבעיה היא שיש לו בת זוג רגישה מדיי ותובענית מדיי. שניהם מתוסכלים מאוד מהמצב ולא מצליחים להבין מה גורם לכשלים התקשורתיים המרובים ביניהם. חלק גדול מהקשרים הזוגיים האלו מסתיים בסופו של דבר על מדרגות הרבנות וגורר בעקבותיו נזק רגשי וכלכלי כבד לשני בני הזוג ולילדיהם המשותפים.
מה שבעצם קורה בהרבה מהמקרים האלו, הוא שמאחורי הקשיים בזוגיות, מסתתרת הפרעת תקשורת סמויה של אחד מבני הזוג, כשבדרך כלל, מדובר בגבר. ולמה דווקא בו? כי מבחינה סטטיסטית, הפרעות תקשורת מאפיינות יותר את המין הגברי, כשהיחס הוא אחד לארבע, כלומר, על כל אישה מאובחנת ישנם ארבעה גברים מאובחנים. בישראל, לא קיימת כלל מודעות ציבורית וקלינית לנושא, כך שבמצב הקיים, למרבית הזוגות המתמודדים עם שונות נוירולוגית בזוגיות שלהם, אין בעצם מושג עם מה הם באמת מתמודדים. בעבר, לפני שנות התשעים, הקריטריונים לאבחון ‘אספרגר’, שהיום נכלל בהגדרת ‘הפרעת הספקטרום האוטיסטי’, לא היו ידועים, כך שדור המבוגרים לא אובחן באופן פורמלי. גם כיום, קשה לאנשי מקצוע לזהות אוטיזם בתפקוד הגבוה שלו, במיוחד אצל מבוגרים, שעם הזמן, סיגלו לעצמם אסטרטגיות פיצוי, מצאו את מקומם מבחינה מקצועית, נישאו והקימו משפחות.
כאשר מבינים שייתכן והפרעת תקשורת בלתי מאובחנת היא המקור לקצרים התקשורתיים בין בני זוג, זה מאפשר לשנות את נקודת המבט על מה שקורה במערכת היחסים ולנתח את המתרחש באמצעות משקפיים חדשים, המבהירים ומפרשים באופן שונה את התמונה המשתקפת. משם, ניתן גם להתחיל תהליך של ריפוי והחלמה, שיקום הקשר הזוגי וצמיחה אישית ומשפחתית.
אלברט מהרביאן, פרופסור לפסיכולוגיה מאוניברסיטת לוס אנג’לס, ערך את המחקר המצוטט ביותר בנושא תקשורת. ממסקנות המחקר עולה ש- 55% ממה שאנו מגיבים אליו מתרחש במישור החזותי, כשהכוונה לשפת הגוף ולהבעות הפנים שלנו. 38% קשור להיבט השמיעתי, הקול או הצליל של התקשורת. זה כולל את האינטונציה בה אנו משתמשים, עוצמת הקול שלנו ומהירות הדיבור. 7% בלבד ממה שאנו מגיבים אליו קשור לתוכן המילולי של המסר. רוב התקשורת המתקיימת בין אנשים אם כן, איננה מילולית כלל והרבה יותר חשוב ממה אנחנו אומרים, זה איך אנחנו אומרים את זה. מסקנה נוספת של המחקר היא שכאשר אין הלימה בין ערוצי התקשורת השונים, אנו נוטים יותר להאמין למרכיבים הבלתי מילוליים, כך שהמסרים הפיזיים הרבה יותר חזקים מהמילים הנאמרות.
רוב האנשים משתמשים בטבעיות בשפת הגוף שלהם ומפענחים במהירות, באופן אינטואטיבי, את המסרים הבלתי מילוליים שנשלחים אליהם. לעומתם, עבור אנשים עם הפרעת תקשורת, שפת הגוף נראית הרבה פעמים כמו ריקוד חסר משמעות שאנשים עושים בנוסף למילים שלהם וקשה להם לפענח את המסרים הבלתי מילוליים הנלווים לתוכן המילולי. זה גורם להם לא פעם לקושי בהבנת סיטואציות חברתיות, לחיכוכים עם הסביבה ולאי הבנות מרובות. לעיתים תכופות, זה גם גורם להם להתרחק מאנשים ולהימנע מאינטראקציות חברתיות, על מנת להגן על עצמם מאי הנעימות הנלווית אליהן.
במערכות יחסים רומנטיות, ככל שהקשר בין בני הזוג מתהדק, נשים, באופן טבעי, מצפות שבן זוגן יקלוט בעצמו את המצבים שבהם הן זקוקות לעזרה או תמיכה, ויציע להן אותה ביוזמתו, מבלי שהן תאלצנה לבקש באופן ישיר. פעמים רבות, הן מצפות שבן זוגן יבין אותן ללא מילים, שיידע לקרוא ולפרש את המבטים שלהן ויגיב בהתאם, מבלי שיגידו לו דברים באופן מפורש. וכמובן שנשים מצפות מבן זוגן למעורבות, כשמדובר באתגרים משותפים.
כאשר לגבר יש הפרעת תקשורת, הציפיות האלו לא ריאליות וגוררות בעקבותיהן אכזבות מרובות. בן הזוג מתקשה להבין את המסרים הבלתי מילוליים שנשלחים אליו, וגם כשהוא מבין אותם, הוא לא תמיד יודע מה נדרש ממנו לעשות, כך שהוא עושה את הדבר הלא נכון, או שהוא פשוט לא עושה כלום. הוא מתקשה להתמודד עם מצבי קושי ומשבר, מתקשה לתפקד תחת לחץ, ומתקשה להתמודד עם מצבים הדורשים ממנו מעורבות רגשית.
נשים משתפות אותי לא פעם בחוויות של כאב, אבל ואובדן אישי שבהן הרגישו לגמרי לבד. חלקן מאוכזבות מחוסר השותפות וחוסר התמיכה של בן הזוג במצבים קשים שאותם הם היו אמורים לחלוק יחד, כמו טיפולי פוריות שלא צלחו, הפלה, או לידה שקטה. חלקן מתמודדות לבדן עם בעיות התנהגותיות, רגשיות או לימודיות של הילדים המשותפים, בזמן שבן הזוג מכחיש את קיומם של קשיים, או ממזער אותם וטוען שהן מגזימות.
כשהפרעת התקשורת לא מאובחנת, וכששני בני הזוג לא מודעים לקיומה, התסכול והכעס הנלווים לסיטואציות יום יומיות מובנים לגמרי.
הגיוני שאחרי 10 שנות נישואין למשל, אישה מניחה שבעלה כבר אמור לדעת מה היא רוצה ומה היא צריכה ממנו במצבים מסוימים, בוודאי אם היא כבר ביקשה את אותם דברים שוב ושוב. כשהוא לא מגיב באופן שהיא מצפה ממנו להגיב, היא מפרשת את זה כחוסר התחשבות, חוסר אמפתיה וחוסר אכפתיות מצדו. כשהיא מביעה בפניו את אכזבתה, היא מצפה לפחות להתנצלות. אבל אם בעלה לא מצליח להבין מה היא רוצה ממנו ובמה הוא נכשל, לא רק שהוא לא מתנצל, אלא שהוא גם נעלב מהאופן שבו היא מדברת אליו ומהיחס שהוא מקבל ממנה.
לאנשים עם הפרעת תקשורת קשה לראות את נקודת המבט של האחר וקשה להם גם לווסת את רגשותיהם. כלפי חוץ, הם לפעמים נראים אטומים וחסרי רגשות, אבל זה רחוק מלתאר את המציאות. למעשה, הרגשות שלהם כל כך עזים, שהם מציפים אותם, ובגלל שכל כך קשה להם להתמודד עם ההצפה הרגשית הזאת, הם מגיבים באופן טיפוסי באחת משתי דרכים קיצוניות ומנוגדות. מצד אחד, הם יכולים להגיב בהתקף זעם גדול, שיכול להיות מלווה בשימוש במילים פוגעניות, באלימות המופנית כלפי חפצים ואפילו בשבירתם. מצד שני, הם עשויים להיראות קרי רוח ורגועים, גם כשבת הזוג שלהם מאוד נסערת. הם הרבה פעמים יפגינו התנהגות נמנעת במצבי משבר או בסיטואציות רגשיות, אולם לא בגלל שלא אכפת להם מבת זוגם. הסיבה להתרחקותם היא הקושי שלהם להתמודד עם רגשותיהם והקושי הגדול להתמודד עם הרגשות של מישהו אחר. בת הזוג בדרך כלל מפרשת את הנסיגה של בן זוגה כהוכחה לחוסר אכפתיות וחוסר אהבה מצדו, אולם בכל אותם מקרים שבהם קיימת הפרעת תקשורת בלתי מאובחנת ברקע, חוסר הרגישות כלפיה נובע ממוגבלות נוירולוגית אמיתית.
אני רוצה להבהיר כי למרות שמדובר בהתנהגויות פסיביות, שתיקה והסתגרות פוגעים בבת הזוג לא פחות מאשר תגובות אגרסיביות. בשני המקרים, מדובר בהתנהגויות פוגעניות לכל דבר ועניין. יתרה מזאת, מחקרים מוכיחים כי ההשלכות הבריאותיות והנפשיות של אלימות פסיכולוגית הן אפילו חמורות יותר מההשלכות של אלימות פיזית. כך שחשוב לי להדגיש כי ההבנה שמוקדי הקושי במערכת היחסים הזוגית נובעים מהפרעה נוירו-ביולוגית התפתחותית ולא מתוך כוונה לפגוע, אינה מהווה בשום פנים ואופן הצדקה להתנהגויות פוגעניות מצד בן הזוג ואינה אומרת שצריך להשלים איתן. הנזק הנגרם הוא עדיין אותו הנזק, והוא חמור, בין אם הוא נעשה באופן מכוון ובין אם לא. ובנוסף לכך, חשוב גם להודות בכך שחוסר היכולת לתקשר ולנהל קונפליקטים באופן יעיל, מרחיק בין בני הזוג ומשאיר את הבעיות, הקשיים והמחלוקות ביניהם, במצב בלתי פתיר.
תקשורת טובה בין בני זוג הינה הבסיס לזוגיות בריאה, כך שקשיי תקשורת קיצוניים מחבלים במערכות יחסים רומנטיות, גם כשקיימת אהבה גדולה בין בני הזוג. קשיים בזוגיות לא נעלמים בדרך-כלל מעצמם, בטח לא כשקיימת הפרעת תקשורת בלתי מאובחנת ברקע. הקשיים האלו נוטים דווקא להחמיר עם הזמן, כך שחשוב לטפל בהם. ככל שמטפלים בקשיים שמתעוררים בזוגיות בשלב מוקדם יותר, כך גובר הסיכוי לשקם את הקשר הזוגי ולשמור על גחלת האהבה. אבל כדי להצליח להתמודד עם האתגרים ששונות נוירולוגית מציבה בפני מערכות יחסים זוגיות, צריך קודם כל, לדעת ולהבין עם מה בדיוק מתמודדים, ואחר-כך, להיעזר באנשי מקצוע מתאימים ולקבל כלים מותאמים לטיפול במצב.
נשים רבות מתמודדות עם קשיי תקשורת קיצוניים בזוגיות שלהן, חוות חסך רגשי מתמשך ומצוקה חמורה, מבלי להעלות כלל על דעתן את האפשרות שבן זוגן נמצא על הקשת האוטיסטית. אחרות מבינות שבזה מדובר רק אחרי שנים ארוכות של בלבול וספקות המכרסמים בהן, עד לתחושה של אובדן השפיות.
הספר שלי: “החצי השני של הקשת” והקורס המקוון: “נשים בזוגיות על הרצף” מציגים לראשונה בעברית את הידע הקליני והממצאים המחקריים העדכניים ביותר לגבי השפעתה של הפרעת תקשורת על מערכות יחסים זוגיות ולגבי מצבן של נשים הנמצאות בזוגיות עם גברים על הרצף התקשורתי. הם מספקים כלים להתמודדות עם האתגרים הייחודיים לזוגיות כזאת, לקבלת החלטות לגבי המשך הקשר הזוגי ולהובלת שינויים משמעותיים ברמה האישית, הזוגית והמשפחתית.
הספר והקורס מיועדים לנשים הנמצאות בזוגיות מאתגרת, לאנשי מקצוע ולכל מי שרוצה לדעת, להבין ולצלוח את האתגרים ששונות נוירולוגית מביאה איתה למערכות יחסים רומנטיות.
אשמח ללוות אתכם בדרך לשינוי,
ד”ר פנינה ארד, 0507865822
פגישות ייעוץ אישיות וזוגיות מתקיימות גם אונליין.