“למה לא עזבתי אותו לפני שנים”?
“איך לא קלטתי את כל הסימנים המוקדמים”?
“איך האמנתי לכל ההבטחות שלו למרות שהתאכזבתי בכל פעם מחדש”?
אני פוגשת אותן אצלי בקליניקה, את הנשים שמאשימות את עצמן על כך שפספסו את כל הסימנים המוקדמים, את אלו שמענות את עצמן בשאלות כמו איך זה שהן לא זיהו את המאפיינים הבעייתיים כבר בהתחלה, למה הן המשיכו לתת לבן הזוג עוד ועוד הזדמנויות, האמינו לכל הבטחה שלו לשינוי, רק כדי להתאכזב בכל פעם מחדש. הן כועסות על עצמן, על כך שלא הבינו שנים קודם לכן שמאחורי הקשיים הקיצוניים בזוגיות שלהן מסתתרת הפרעת תקשורת שמעולם לא אובחנה אצל בן זוגן.
חלק מאותן נשים מצטערות על כך שהשקיעו את מיטב שנותיהן וכוחותיהן במערכת יחסים זוגית חסרת כל הדדיות, על כך שבזבזו זמן יקר בניסיונות להכיל, לוותר, להתגמש, לבוא לקראת בן הזוג, מבלי לראות פירור של מאמץ והשקעה מצדו.
חלקן מרגישות אשמות על הדוגמא האישית שספקו לילדיהן, על מודל הזוגיות השלילי שאליו נחשפו, בין אם מדובר במריבות קולניות ובאלימות מילולית, ובין אם מדובר בשתיקות ממושכות ורועמות, שהן לא פחות אלימות. לפעמים הן מבינות רק אחרי שנים רבות כיצד אווירת המתח ששררה בבית השפיעה לרעה על הילדים וכיצד התנהגות הוריהם שימשה ומשמשת עבורם מודל לחיקוי.
חלק גדול מהנשים שאני פוגשת מאוכזבות מעצמן, מכך שלא היה להן את האומץ לקום וללכת, לפרק את הקשר הזוגי כשהיו עדיין צעירות. הן מצטערות על כך שהקשיבו לכל אותן נשמות טובות שאמרו להן שככה זה אצל כל הזוגות, שהן פשוט מגזימות, או שהציפיות שלהן מחיי הנישואים מופרזות, הקשיבו לחברותיהן שצחקו ואמרו שכל הגברים הם אותו הדבר, שכולם קצת אוטיסטים.
הן מאשימות את עצמן על כך שבחרו להקשיב לכל הקולות האחרים, במקום להקשיב לאינטואיציה שלהן, לקולן הפנימי שלחש או זעק להן שלא יתכן שככה זה אצל כולם, שמשהו מאוד חריג קורה במערכת היחסים הזוגית שלהן, משהו קיצוני ששונה באופן מהותי מהקשיים הרגילים המאפיינים גם זוגות אחרים.
ואם גם את במקרה בין אותן הנשים המביטות לאחור בצער ומאשימות את עצמן על הדברים שעשו ועל אלו שלא עשו, על ניסיונות שלא צלחו או על הזמן שבוזבז, אני רוצה לבקש ממך לסלוח לעצמך. את לא אשמה, לא הייתה לך שום דרך לדעת.
אוטיזם בתפקוד גבוה הוא הפרעה סמויה. לא רואים אותה, בטח לא בתחילת קשר זוגי, כשהתשוקה, ההתלהבות וההשקעה בזוגיות נמצאים בשיאם. וגם אם רואים אי אלו סימנים מוקדמים, הנטייה הטבעית היא להתעלם מהם. ככה זה כשמאוהבים, רואים את החיים מבעד למשקפיים ורודים, וכשנתקלים באי אילו קשיים – רוצים להאמין שהכול יהיה בסדר.
גם אם התאמצת לאורך שנים רבות להציל את מערכת היחסים שלכם בכל דרך אפשרית, גם אם השקעת את נשמתך בזוגיות, הענקת לבן הזוג שלך את כל מה שיכולת לתת, מכל הלב, וזכית למעט מאוד בתמורה, מגיע לך שתסלחי לעצמך. לא הייתה לך שום דרך לדעת שמאמצים חד-צדדיים לא מספיקים כשלבן הזוג שלך יש הפרעת תקשורת וכשהוא לא רואה ולא מעריך את כל מה שאת עושה בשבילו ובשביל המשפחה כולה.
תסלחי לעצמך גם אם האמנת בכל פעם מחדש להרים ולגבעות שהוא הבטיח לך, למרות שהוא לא עמד באף הבטחה לאורך זמן. אופטימיות היא תכונה נהדרת ואין טעם להאשים את עצמך על כך שנתת לזוגיות שלכם עוד ועוד הזדמנויות. מן הסתם, היה לך מאוד חשוב לשמר את התא המשפחתי שלך, היו לך כוונות טובות והייתה לך תקווה לשינוי. זה ממש לא דבר רע.
וגם אם את מצרה על מודל הזוגיות שסיפקת לילדייך, עדיין לא מאוחר מדיי להראות להם שאפשר גם אחרת. אמנם לא ניתן להחזיר את הגלגל לאחור ולשנות את העבר, אבל אפשר בהחלט ליצור שינויים בהווה, ובוודאי שאפשר לשנות את העתיד. בכל זמן נתון אפשר לחשב מסלול מחדש ולצאת לדרך של שינוי, לשקם נישואים מאמללים או להיפרד בטוב ולהתחיל מחדש.
ואם את עדיין נמצאת בתוך זוגיות שגורמת לך סבל, מתמודדת עם קשיי תקשורת קיצוניים בקשר ומאשימה את עצמך על כך שבכל הפעמים שבהם שקלת לעזוב, קיבלת רגליים קרות ובסוף נשארת, אני רוצה שתעני בכנות על השאלה הבאה:
האם את באמת חושבת שמגיע לך עונש על כך שלא היה לך את האומץ לקום וללכת?
אולי לא היו לך מקורות מימון, גב כלכלי, או תמיכה נפשית. אולי לא היו לך כוחות ואנרגיות להתמודד עם תהליך מורכב של גירושים ועם השלכותיו. אולי הדבר שרצית יותר מכול היה לשמור על שלמות המשפחה ואולי אפילו חשבת שאת עושה לילדים שלכם טובה גדולה בזה שאת נשארת והנחת שזה מה שעדיף עבורם.
בקיצור, סביר להניח שעשית את מה שנראה לך נכון ביותר לעשות באותו זמן, או את מה שהיית מסוגלת לעשות, בהתחשב במשאבים הכלכליים והנפשיים שעמדו לרשותך. ואני רוצה לבקש ממך להתייחס לעצמך בחמלה, בדיוק כמו שהיית מתייחסת לבת שלך, לילדה קטנה, או לחברה טובה. מגיע לך שתסלחי לעצמך, על מה שעשית ועל מה שלא הצלחת לעשות, על כל ההחלטות שקיבלת, גם אם הן היום נראות לך שגויות.
נשים, גם כאלו שסולחות לאחרים בקלות, יכולות להפוך להיות השופטות החמורות ביותר של עצמן. אבל אם את אחת מאותן נשים שמתקשות לסלוח דווקא לעצמן, תקדישי לזה בבקשה דקה למחשבה ואולי תסכימי אתי שזה ממש לא הוגן לשפוט את עצמך אחורנית בזמן, עם כל הידע שרכשת, הניסיון שצברת והכוחות שיש לך היום. אילו ידעת והבנת אז את כל מה שאת יודעת ומבינה היום, כנראה שהיית בוחרת אחרת.
ובמקום לשפוט את עצמך על הדרך שעשית, אני מזמינה אותך להישיר מבט קדימה, לעבר הדרך שבה את רוצה לצעוד עכשיו, בשנה החדשה שזה עתה התחילה. התחלות חדשות אפשריות בכל גיל וברגע שאנחנו מקבלים החלטה, הזדמנויות חדשות נפרשות בפנינו. אף פעם לא מאוחר מדיי לאמץ תובנות חדשות, לשנות כיוון חשיבה ולפעול אחרת. לפעמים פשוט צריך לדעת לבקש עזרה, כדי לקצר לעצמנו את הדרך.
נשים רבות מתמודדות עם קשיי תקשורת קיצוניים בזוגיות שלהן, מבלי להעלות כלל על דעתן את האפשרות שבן זוגן נמצא על הקשת האוטיסטית. אחרות מבינות שבזה מדובר רק אחרי שנים ארוכות של בלבול וספקות המכרסמים בהן, עד לתחושה של אובדן השפיות.
הספר שלי: “החצי השני של הקשת” והקורס המקוון “נשים בזוגיות על הרצף” מציגים לראשונה בעברית את הידע הקליני והממצאים המחקריים העדכניים ביותר לגבי השפעתה של הפרעת תקשורת על מערכות יחסים זוגיות ולגבי מצבן של נשים הנמצאות בזוגיות עם גברים על הרצף התקשורתי. הם מספקים כלים להתמודדות עם האתגרים הייחודיים לזוגיות כזאת, לקבלת החלטות לגבי המשך הקשר הזוגי ולהובלת שינויים משמעותיים ברמה האישית, הזוגית והמשפחתית.
הספר והקורס מיועדים לנשים הנמצאות בזוגיות מאתגרת, לאנשי מקצוע ולכל מי שרוצה לדעת, להבין ולצלוח את האתגרים ששונות נוירולוגית מביאה איתה למערכות יחסים רומנטיות.
גמר חתימה טובה,
ד”ר פנינה ארד, 0507865822.
שיחות ייעוץ אישיות וזוגיות מתקיימות גם אונליין.