שתיקה בדרך-כלל אינה מתפרשת באופן שלילי ובוודאי שלא כאקט אלים. כולנו גדלנו על פתגמים כמו: “שתיקה שווה זהב”, או “סייג לחוכמה שתיקה”, ובהרבה מקרים, הדבר החכם והנכון לעשות הוא באמת לשמור על שתיקה, בין אם מדובר בזירה הזוגית, המקצועית או החברתית שלנו.
כאשר אחד מבני הזוג מדבר באופן פוגעני, או מפגין כל סוג אחר של אלימות, ראוי להציב לו גבולות, להתרחק מהמקום ולהימנע מלדבר אתו, עד שיאמר את הדברים בצורה מכבדת. תגובה אלימה, בניסיון “להחזיר” לפוגע באותה מטבע, עלולה להסלים את המצב ולגרור הידרדרות נוספת.
כאשר הרוחות מתלהטות בין בני זוג בזמן מריבה, כשחווים “פיצוץ”, או אפילו כשאחד מבני הזוג מתפרץ בזעם, עדיף לקחת פסק זמן מהסיטואציה. השתיקה יפה גם במקרים שבהם אנחנו אלה שרותחים מכעס ועלולים להגיד דברים שמאוחר יותר נצטער על כך שאמרנו אותם.
מה שכן, בכל המקרים האלו שבהם רצוי להימנע מתגובה, כדי לא להוסיף שמן למדורה, נכון וראוי לחזור ולדבר על הנושא הנפיץ בשלב מאוחר יותר, אחרי שהרוחות נרגעו, בזמן נוח שמתאים לשני בני הזוג. לדחיית השיחה יש מטרה אחת בלבד והיא להגיע אליה ממקום נינוח שיאפשר את קיומה.
הבעיה היא שאצל הרבה זוגות, זה לא קורה. השלב המאוחר הזה של הידברות, אף פעם לא מגיע. כאשר אחד מבני הזוג מסרב לדבר עם השני, כאשר ישנה הימנעות משיחה על כל אותם נושאים רגישים ומעוררי מחלוקת, גם לאחר שהרוחות נרגעו, זה משאיר את כל אותם נושאים בלתי פתורים, וזה משאיר את הצד שרוצה להמשיך וללבן דברים חשובים במצב של תסכול וחוסר אונים מתמשך.
שתיקה יכולה להיות גם אלימה. כאשר אחד מבני הזוג מתעלם מהשני באופן מכוון, נוטש באמצע שיחה מבלי להסביר למה הוא קם והלך, לא עונה על שאלות שהופנו אליו, או מפסיק לדבר בהפגנתיות, מה שמקביל ל”ברוגז” או ל’חרם” שילדים לפעמים עושים כדי לפגוע במישהו, זה מפעיל אצל השני את אותו אזור במוח שמופעל בזמן כאב פיזי, כך שמדובר בתחושה זהה לגמרי למה שמרגיש קורבן לאלימות פיזית.
תוקפנות שנושאת אופי של שתיקה היא התנהגות מאוד מבלבלת, כי מצד אחד, התוקפן שותק, אז הוא באמת לא עושה שום דבר באופן אקטיבי, ואילו מצד שני, מדובר בהתנהגות פסיבית-אגרסיבית, שהיא אלימה לכל דבר ועניין, ולא פחות חמורה מאלימות פיזית או מילולית.
הצד ששותק מעביר בעצם לצד השני מסר מאוד חד וברור שהוא לא מעוניין לשתף פעולה וכי בידיו הכוח לשלוט במצב, להעניש, לעצור את התקשורת הזוגית ולמנוע כל אפשרות להגיע להבנות, להסכמות או להחלטות משותפות.
הצד שנאלץ בלית ברירה להתמודד עם השתיקה, עובר התעללות רגשית. הוא לא מקבל את ההזדמנות הלגיטימית להשמיע את דבריו ולזכות להתייחסות ראויה, הוא נשאר עם תחושות קשות של דחייה ועם כעס שהולך וגובר מכך שאין לו עם מי לדבר ועם מי לפתור בעיות.
הרבה מהזוגות שאני פוגשת מתארים דינמיקה הרסנית שבה במצבים שבהם מתעוררות מחלוקות או קונפליקטים, הגבר שותק, מתרחק מהסיטואציה, ואילו האישה רודפת אחריו, לפעמים ממש מתחננת לדבר אתו, מנסה ליזום שיחות, למצוא פתרונות למצב, ללא הועיל. הוא מתבצר בשתיקתו.
השתיקות יכולות להיות ארוכות מאוד ולפעמים להימשך ימים, שבועות וגם חודשים.
זה מדהים, אבל רוב הנשים לא ממהרות להרפות מניסיונותיהן לייצר תקשורת. לפעמים הן ממשיכות ומנסות לאורך שנים ארוכות, לפני שהן מתייאשות ומרימות ידיים. התקווה הקלושה שאולי בכל זאת, הן יזכו לקבל מבן הזוג איזושהי תגובה, איזו התייחסות, מדרבנת אותן להמשיך ולנסות.
בחלק גדול מהמקרים האלו, מאחורי השתיקות הרועמות של הגבר, מסתתרת הפרעת תקשורת שמעולם לא אובחנה אצלו, הפרעה נוירו-ביולוגית מולדת שמקשה עליו להתמודד עם עימותים ועם מצבים רגשיים מאתגרים. הפרעה שמקשה עליו להתמודד עם מצבי לחץ. הפרעה שמקשה עליו להביע את רגשותיו ולהכיל את רגשות האחר.
ה”פתרון” שאותם גברים מוצאים לעצמם הוא לשתוק, בתקווה שכך יצליחו להימנע מריב, או לפחות להפחית את רמת הלחץ והחרדה שלהם. חלקם פשוט מקווים שהמצב הטעון יתפוגג מעצמו. אז נכון, במוקדם או במאוחר, המצב בסופו של דבר נרגע. אבל כל הדברים שלא דוברו ולא נפתרו, מן הסתם גם לא נעלמו. הם מבעבעים מתחת לפני השטח, עד הפעם הבאה שבה הם יצופו ויעלו מחדש.
בת הזוג בינתיים צוברת עוד ועוד תסכול, מרגישה שהיא מדברת לקיר, שאין לה פרטנר שאפשר לנהל אתו שיחה ולמצוא פתרונות למצבים מאתגרים. ככל שהוא מתעלם ממנה יותר, הביטחון והערך העצמי שלה מתערערים אף הם. היא מרגישה שקופה, לא מוערכת ולא אהובה. מספר רב של נשים שנמצאות בזוגיות כזו שוקעות עם הזמן לדיכאון וסובלות מבריאות נפשית ופיזית ירודה.
שתיקה של בן הזוג עשויה להיות בלתי נסבלת. היא יכולה להטריף נשים עד כדי תחושה שהן מאבדות את שפיותן. חלקן מוצאות את עצמן מגיבות בתגובות קיצוניות משלהן, צועקות על בן הזוג, מנסות בכוח לייצר איזושהי אינטראקציה, אפילו שלילית, מה שלרוב, מחריף את המצב. ואז, הוא יכול לטעון שהוא מתרחק כי היא צועקת עליו, או מדברת אליו לא יפה, מה שנכון, ועוד יותר מבלבל, כי זה אומר שאולי בכלל היא זאת שאשמה במצב והכול בגללה.
כשהזוגות האלו פונים לאנשי מקצוע, מרבית המטפלים נוטים להפנות אצבע מאשימה דווקא כלפי האישה, מבלי לזהות את הפרעת התקשורת של בן הזוג, שנמצאת ברקע. למראית עין, הם רואים גבר שקט, מופנם ומנומס, ואישה קולנית, לפעמים אפילו אגרסיבית, שמדברת אליו בצורה לא מכבדת. הגבר גם לא פעם מציג את עצמו כקורבן לאלימות מילולית שמופנית כלפיו מצד בת הזוג, בעוד שהוא, למרות היותו הקורבן, מפגין התנהגות אצילית ושותק.
ברור שכל ביטוי של תוקפנות חייב להיפסק, כחלק מתהליך של שיקום הקשר הזוגי, אבל התמונה המצטיירת היא בהחלט מטעה, כי גם השתיקה של הגבר מאוד אלימה, ופעמים רבות, היא הטריגר לתוקפנות של בת הזוג שלו כלפיו. עצם ניסיונותיה לתקשר, גם כשהם לא נעשים בצורה בריאה, דווקא מעידים על כך שהיא עדיין לא ויתרה על הקשר, שיש לה רצון ומוטיבציה לשנות את המצב.
כאשר נשים מרימות ידיים ומפסיקות לרדוף אחר בן זוג המתחפר בשתיקתו, סביר להניח שהוא לא יעשה שום צעד לשינוי המצב. הוא ימשיך להיות פסיבי. הוא ימשיך לשתוק. יכול מאוד להיות שהוא אפילו ייהנה מהשקט שסוף סוף זכה בו, ויחשוב לעצמו שזה אומר שהכול כבר בסדר.
זוגיות טובה מצריכה תקשורת, כך ש”שקט תעשייתי”, הוא לא יותר מאשליה שהכול בסדר, בעוד שהמצב לאשורו, רחוק מלהיות תקין. כאשר שני הצדדים מצמצמים את הדיבור ביניהם רק לנושאי “מנהלות”, לדברים הטכניים שצריך לטפל בהם, הם בהדרגה מתרחקים אחד מהשני. כאשר נשים משתתקות ומפסיקות לדרוש מבן הזוג לדבר איתן, כאשר זה נראה כאילו הן השלימו עם המצב, סביר להניח שלא כך הדבר. ברוב המקרים, האדישות שלהן פשוט מראה שהן נואשו מלייצר שינוי, ושהן מאסו לגמרי מבן הזוג.
זוגות רבים חווים מדי פעם קצרים תקשורתיים, מריבות קולניות, שתיקות לא נעימות. אבל כשזה קורה לעיתים תכופות, כשהתפרצויות הכעס והשתיקות הופכות להיות אלימות, כל בני המשפחה נפגעים. אווירת המתח מחלחלת ומשפיעה לרעה גם על הילדים שבבית, שסופגים את המתח והאנרגיות השליליות כבר מגיל מאוד צעיר, גם כשהוריהם משוכנעים שהם לא מרגישים שום דבר.
מערכת יחסים בריאה מצריכה תקשורת שוטפת. אין שום דרך לנהל קשר זוגי תקין מבלי לדבר, לא רק על הדברים הנעימים, אלא גם על הקשיים, גם על הדברים שמפריעים לנו בקשר. תהליך של ייעוץ זוגי אמור להקנות הרגלים תקשורתיים חדשים וללמד את שני בני הזוג לדבר זה עם זו באופן מכבד, גם כשיש ביניהם מחלוקות, גם כשיש להם סגנונות תקשורת שונים, עד שיצליחו לייצר פתרונות באופן ששני בני הזוג יקבלו מענה לצרכים הפיזיים והרגשיים שלהם.
הפרעת תקשורת אמנם יכולה להוות אתגר משמעותי, אבל גם כשהיא קיימת ברקע, ניתן לעשות שינוי ולהחליף את דפוסי התקשורת הישנים בדפוסים חדשים ויעילים. כאשר שני בני הזוג נחושים לשקם את הקשר הזוגי שלהם ומוכנים להשקיע בו, כאשר נותרו אצלם עדיין רגשות חיוביים אחד כלפי השני, אפשר בהחלט להתגבר על שאר המכשולים שבדרך.
נשים רבות מתמודדות עם קשיי תקשורת קיצוניים בזוגיות שלהן, חוות חסך רגשי מתמשך ומצוקה חמורה, מבלי להעלות כלל על דעתן את האפשרות שבן זוגן נמצא על הקשת האוטיסטית. אחרות מבינות שבזה מדובר רק אחרי שנים ארוכות של בלבול וספקות המכרסמים בהן, עד לתחושה של אובדן השפיות.
הספר שלי: “החצי השני של הקשת” והקורס המקוון “נשים בזוגיות על הרצף” מציגים לראשונה בעברית את הידע הקליני והממצאים המחקריים העדכניים ביותר לגבי השפעתה של הפרעת תקשורת על מערכות יחסים זוגיות ולגבי מצבן של נשים הנמצאות בזוגיות עם גברים על הרצף התקשורתי. הם מספקים כלים להתמודדות עם האתגרים הייחודיים לזוגיות כזאת, לקבלת החלטות לגבי המשך הקשר הזוגי ולהובלת שינויים משמעותיים ברמה האישית, הזוגית והמשפחתית.
הספר והקורס מיועדים לנשים הנמצאות בזוגיות מאתגרת, לאנשי מקצוע ולכל מי שרוצה לדעת, להבין ולצלוח את האתגרים ששונות נוירולוגית מביאה איתה למערכות יחסים רומנטיות.
אשמח לעזור לכם לשבור את מעגל השתיקה וליהנות מזוגיות טובה ומספקת,
ד”ר פנינה ארד: 0507865822.
פגישות ייעוץ אישיות וזוגיות מתקיימות גם אונליין.