הזוגות שאני פוגשת מדווחים על מגוון רחב של התנהגויות ותגובות של ילדים למצב. חלקם מזהים אצל ילדיהם רגרסיה התנהגותית, מצוקה רגשית גדולה שבאה לידי ביטוי בהשתוללות חסרת רסן, בהתפרצויות כעס, או לחילופין- בהשתבללות והתבודדות. חלק מההורים מתמודדים עם תגובות של פחד וחרדה אצל הילדים, המתפרצות בעוצמה בכל פעם שנשמעת אזעקה. לעומת זאת, ישנם הורים המאמינים שילדיהם הקטנים אינם מרגישים שום דבר יוצא דופן, או מרוצים מכך שהילדים הגדולים, שכבר מבינים, משדרים עסקים כרגיל ושקועים בענייניהם.
מספר דוגמאות לדברים שאני שומעת:
“הילדים מבוהלים. לא רוצים לצאת מהבית. לילדה יש התקפי חרדה”.
“מזל שהילדים לא מבינים מה קורה. הם עסוקים עם השטויות שלהם כרגיל”.
“הילד נצמד אליי כל הזמן. לא נותן לי לזוז לבד לשום מקום”.
“הילדים משתוללים ורבים אחד עם השני בלי הפסקה”.
“למזלי הילדה לא מרגישה כלום. חושבת שזה עדיין חופש. תמימות של ילדים”…
נכון שזה מקל על ההורים להאמין שלפחות הילדים בסדר, שהם לא קולטים, או מנותקים מהמצב. אבל חשוב להבין שזה לא בדיוק ככה. הילדים חווים היטב את המציאות, גם אם הם מכחישים אותה או נראים אדישים. אפילו הקטנים שבהם, שבאמת לא מבינים מה קורה, מרגישים שמשהו לא בסדר.
תחושת היציבות והביטחון של הילדים קשורה באופן ישיר למה שהם חווים מהוריהם. הם קולטים מצוין, כבר מגיל מאוד צעיר, את הבעות הפנים, את שפת הגוף, את טון הדיבור של ההורים. הם גם יודעים הרבה יותר ממה שנדמה לנו. הם שומעים את הוריהם מדברים מעל הראש שלהם, שומעים את אחיהם הגדולים שואלים שאלות, שומעים את הטלוויזיה שעובדת ברקע. הם גם מקשיבים וקולטים, לפחות חלק מהדברים הנאמרים.
רצוי כמובן לצמצם את החשיפה של הילדים לתכנים ולתמונות הקשות במדיה, אבל יחד עם זאת, חשוב לדבר איתם על המצב. לתווך להם את המציאות, בשפה שהם יכולים להבין, בהתאם לגילם. חשוב להתעניין במה שהם יודעים על המלחמה, לשאול אותם איך הם מרגישים, לתקף את התחושות שלהם, לתת לגיטימציה לתגובותיהם, והעיקר – לעטוף אותם בחיבוקים ולספק להם הרבה תשומת לב, חום ואהבה.
לא כדאי להגיד לילדים שהכול בסדר. זה לא מה שירגיע אותם או ייתן להם תחושה של ביטחון. להיפך. זה יגרום להם להפסיק לסמוך על הוריהם, אם הם מבינים שההורים משקרים להם, או להפסיק לסמוך על עצמם, אם הם עדיין לא ממש מבינים את מה שקורה, אבל מרגישים היטב בחושים שלהם שדברים הם לא כתמול שלשום, שמשהו חריג מתרחש, שההורים שלהם לא בטוב.
זה בסדר להגיד לילדים שאנחנו מודאגים. זה בסדר להגיד להם שאנחנו עצובים. זה בסדר להגיד להם שאנחנו פוחדים. הם בלאו הכי קולטים את החרדות שלנו, את הכאב, את החשש. גם לנו כהורים מותר לחוות את הרגשות האלה ומותר לנו לא להיות במיטבנו בימים אלה. ברור שנחסוך מהם את הסיפור המלא של מה שקרה, אבל כדאי לשתף את הילדים במה שאפשר, בוודאי במה שהם נאלצים להיחשף אליו בלית ברירה, כמו ריצה לממ”ד בשעת אזעקה, וכדאי להיות כנים איתם לגבי זה שגם לנו כמבוגרים, קשה להתמודד עם מלחמה.
זה לא הזמן לשים את הפוקוס על חינוך הילדים, זה ממש לא הזמן להתעמת איתם על הדברים הרגילים שמפריעים לנו, או להתעקש דווקא עכשיו ולהציב להם גבולות נוקשים. זה גם לא הזמן להתמקד באתגרים שאיתם אנחנו מתמודדים מזה הרבה זמן במערכת היחסים הזוגית.
צו השעה הוא להיות מרוכזים בהווה, ב-כאן ועכשיו, להתמודד עם מצב החירום באופן הכי טוב שאנחנו יכולים ולשים את טובת הילדים ושמירה על ביטחונם הפיזי והנפשי מעל לכל. זה אומר לשתף כמה שיותר פעולה עם בן/בת הזוג, לעבוד כצוות ולעשות את המירב כדי לתת מענה לצרכים הפיזיים והרגשיים של הילדים.
עבודת צוות טובה לרוב מתאפשרת כאשר לחברי הצוות ישנם כישורים משלימים, כך שכל אחד מהם תורם את חלקו תוך כדי שימוש בחוזקות שלו. גם כאשר אנחנו מתמודדים עם קשיים בקשר הזוגי, עדיין אפשר למצוא את הדרך לעבוד יחד כצוות טוב, להשלים זה את זו ולעשות חלוקת עבודה ביתית המותאמת ליכולות ולחוזקות של כל אחד מבני הזוג. גם הילדים הם כמובן חלק בלתי נפרד מהצוות המשפחתי. ניתן ורצוי לדרוש גם מהם לקחת חלק במטלות הביתיות שהם מסוגלים לבצע. אפשר לצפות מילדים בוגרים לקחת אחריות על אחיהם הקטנים, להעסיק אותם, או להשגיח עליהם. ככל שהילדים יתרמו ויגלו מעורבות רבה יותר לגבי מה שנדרש לעשות בבית, כך תתחזק תחושת הביטחון, המסוגלות והשליטה שלהם במצב.
עשייה חיובית אקטיבית ושמירה על איזושהי שיגרה ביתית תעזור לכל בני הבית להוריד את מפלס הלחץ והחרדה ולייצר אי של שפיות בתוך הכאוס. ילדים זקוקים לעוגן של שיגרה יציבה. נכון שאין כרגע אפשרות לשמור על שיגרה רגילה וקבועה, ובכל זאת, אפילו היצמדות לשלוש ארוחות מסודרות ביום יכולה להספיק ולעשות את העבודה. הבית הוא העוגן של הילדים ועלינו לעשות את כל שביכולתנו כדי לשמור על היציבות בתוכו ולהפוך אותו למקום הבטוח שלהם. מקום שבו, למרות המלחמה, אפשר בכל זאת ליהנות מרגעי צחוק, משחק וזמן איכות משפחתי. אפשר לעשות עבודות יצירה, לרקוד, לשיר, לצפות בתכנים קלילים, לבשל, לאפות ולשחק יחדיו.
מה שכן, מאוד חשוב להיות בחמלה כלפי עצמנו ולהכיר בכך שלאור המצב, המשאבים ההוריים שלנו כרגע מוגבלים: האנרגיות, הסבלנות, הפניות שלנו לילדים, הכוחות שלנו, ומן הסתם – היכולת לשדר חיוביות ואופטימיות.
בדיוק כמו בסרטוני ההדרכה במטוס, שמראים כיצד במצב חירום צריך קודם כל לעטות על עצמנו, המבוגרים, את מסכת החמצן, ורק אחר-כך לעזור לילד שיושב לצידנו, כך צריך לנהוג גם עכשיו. על מנת שנוכל לתפקד במיטבנו, כדי שנוכל להמשיך לטפל בילדים שלנו ולדאוג לצרכי הבית והמשפחה, צריך קודם כל לספק לעצמנו אוויר לנשימה. זה אומר להיות קשובים לעצמנו, לקחת לעצמנו פרקי זמן למנוחה ולמלא את מיכל האנרגיות שלנו, כדי שנוכל להמשיך ולתפקד.
בתקווה לימים שקטים ורגילים במהרה,
ד”ר פנינה ארד, 0507865822
פגישות ייעוץ אישיות וזוגיות מתקיימות גם אונליין.