את היחידה שנשארת אחרי שההצגה נגמרת

 

יכול להיות שאת רואה שכלפי אחרים הוא נעים וחברותי ואילו איתך, הוא בקושי מוציא מילה מהפה.

יכול להיות שהוא מסתובב בבית זועף ועצבני רוב הזמן, ואילו כשיש אנשים אחרים מסביב, הוא צוחק ושופע חיוכים.

יכול להיות שאת נאלצת להתמודד עם התקפי הזעם חסרי השליטה שלו, שהוא מתפוצץ עלייך גם על דברים קטנים ושוליים שמרגיזים אותו, וכשאנשים אחרים מעצבנים אותו, הוא מצליח יפה מאוד להבליג או להגיב בצורה נעימה.

 

אני שומעת מנשים אמירות כמו:

"ברגע שהדלת נסגרת והאורחים יוצאים, הוא מתהפך. זה כאילו שההצגה נגמרה והמסך ירד".

"הוא יכול לצחוק בקולי קולות כשהוא מדבר עם מישהו אחר בטלפון ולצעוק עליי בשנייה שהוא מסיים את השיחה".

"הייתי רוצה שבעלי יתייחס אליי כמו שהוא מתייחס לאנשים זרים".

 

כשנשים עדות לפער מאוד גדול בין התנהגותו של בן הזוג שלהן מולן, כשהם לבד, לבין התנהגותו כלפיהן וכלפי אנשים אחרים כשהם בחברה, הן כלל לא מעלות על דעתן את האפשרות שקיימת אצלו הפרעת תקשורת. הוא הרי יודע לדבר יפה מאוד עם אנשים אחרים וגם להיות נחמד ומסביר מפנים. ועובדה שהוא מצליח לשמור על איפוק, גם כשמישהו עושה או אומר משהו שמאוד מרגיז אותו.

הפער הזה פעמים רבות גורם להן להאשים את עצמן, על כך שהן בהתנהגותן מרחיקות את בן הזוג. הפער הזה מוביל אותן לא פעם לתהות, האם בן הזוג איבד בהן עניין וכבר לא אוהב אותן יותר. הפער הזה מערער את תחושת הביטחון שלהן במה שהן חוות ומרגישות, מערער את תחושת השפיות שלהן, את הידיעה הברורה שהן לא מדמיינות דברים, שזאת אכן המציאות שאיתה הן מתמודדות יום ביומו.

הפער הזה בעיקר משאיר אותן לבד, עם תחושות קשות ומבלבלות, שאף אחד אחר לא שותף להן.

לעיתים, גם כשהאינטואיציה שלהן מאותתת שמשהו בקשר הזוגי שלהן לא תקין, שמערכת היחסים הזוגית שלהן שונה ממערכת יחסים זוגית רגילה, שהקשיים הרבים שאיתם הן מתמודדות בזוגיות קיצוניים ושונים מהקשיים הרגילים שאיתם מתמודדים גם זוגות אחרים, הן בוחרות להתעלם מהקול הפנימי שלהן. הן עושות את זה כי אנשים בסביבתן הקרובה חושבים שהן מגזימות, כי אנשים אחרים לא רואים את מה שהן רואות, כי אף אחד לא מאמין להן שהמצב עד כדי כך גרוע.

הן לא חושבות בכלל לכיוון של אוטיזם. הן לא יודעות שאנשים בתפקוד גבוה על הרצף האוטיסטי יכולים להיראות ולהתנהג באופן רגיל לגמרי. הן לא יודעות שמדובר בהפרעה סמויה. הן לא יודעות שהמאפיינים האוטיסטיים של בן הזוג שלהן נגלים רק לעיניהן.

"העניין עם אוטיזם הוא שבהדרגה נהיים פחות ופחות אוטיסטיים.

זה קורה בזכות למידה מתמדת.

ממשיכים ללמוד איך להתנהג כל הזמן.

זה כמו לשחק בהצגה. אני תמיד בתוך הצגה".

(ד"ר טמפל גרנדין, חוקרת למדעי ההתנהגות, סופרת והאוטיסטית המפורסמת ביותר בארה"ב).  

הציטוט הזה בהחלט יכול לעזור להבין איך אנשים מחוץ למערכת היחסים הזוגית אינם רואים את המאפיינים האוטיסטיים שבת הזוג חווה בזוגיות שלה מסביב לשעון. אנשים מחוץ לזוגיות רואים רק את ההצגה שמתרחשת לעיניהם, כקהל, ומסתיימת ברגע שהמסך יורד. בת הזוג היא היחידה שנשארת, אחרי שההצגה נגמרת.

להרבה אנשים על הרצף האוטיסטי יש מיומנויות משחק מצוינות. חלקם תיעלו את כישורי המשחק שלהם לעולם הבמה ויש גם אפילו את אלו שזכו בפרסים יוקרתיים על ההופעות המרשימות שלהם, כמו למשל, אנטוני הופקינס, שרובנו יודעים שזכה באוסקר על הופעתו המדהימה ב"שתיקת הכבשים", אבל מעט מאוד אנשים יודעים שהוא מאובחן באופן פורמאלי באוטיזם.

העניין הוא שהמשחק בהצגה גובה מחיר. אנשים על הרצף האוטיסטי שלמדו "לשחק את המשחק" מרגישים מותשים ומרוקנים מאנרגיות בסוף יום העבודה, אחרי מפגש חברתי או לאחר השתתפות באירוע משפחתי. הם זקוקים למרחב של שקט, הם רוצים לנוח ולהטעין מחדש את המצברים.

הם לרוב לא מתייחסים לבת הזוג שלהם, לא בגלל משהו שהיא עשתה וגם לא בגלל שהם הפסיקו לאהוב אותה. הם לא מתייחסים אליה כי לא נותרו להם אנרגיות לעשות את זה. הם מתפוצצים מכעס על דברים קטנים, כי הם נמצאים בבית, באזור הנוחות שלהם, ואין להם את הכוח להפגין איפוק ולרסן את עצמם, אחרי שהם עשו את זה בהצלחה במשך יום עבודה שלם או לאורך אירוע חברתי רב משתתפים.

אפשר גם בהחלט להבין את כל הנשים שרוצות שבן הזוג יתייחס אליהן כמו שהוא מתייחס לאדם זר, שרוצות לקבל את היחס הנפלא שלו זוכה הקהל בהצגה. מגיע להן כמובן יחס טוב ומכבד. הבעיה היא שבן הזוג שלהן צריך להשקיע מאמץ מאוד גדול כדי לתת להן אותו, מאמץ שלא נותר לו כוח לעשות.

יתכן שהייתה השקעת מאמץ גדולה מצדו בתחילת הקשר. ואולי הוא לא היה צריך להתאמץ כל-כך אז, בהתחלה, כי הוא מאוד התלהב מבת הזוג החדשה שלו, היה ממש מאוהב בה, אולי אפילו אובססיבי לגביה. וכשההתלהבות הראשונית דעכה (כמו שקורה אצל כל הזוגות), היא התחילה להרגיש שקופה בעיניו.

השלב הזה של הפרפרים בבטן מתפוגג אצל כל הזוגות. אני מניחה שאין אף אחת שבאמת מאמינה שאפשר לחוות את אותם הרגשות שאפיינו את תחילת הקשר הזוגי אחרי עשר או עשרים שנות נישואים. אבל כשיש ברקע הפרעת תקשורת, סיום השלב הנלהב של ההתאהבות יכול להוביל לחוסר השקעה ולהתעלמות קיצונית מבת הזוג.

אין שום סיבה שתמשיכי לחיות עם מישהו שמתעלם ממך, או מתייחס אלייך בחוסר כבוד. גם אם מדובר בהפרעת תקשורת. גם אם מדובר באוטיזם. הציפייה שבן הזוג ישקיע בך ובקשר הזוגי – מובנת ולגיטימית לגמרי. את לא אמורה להיות פחות חשובה מאנשים אחרים, אלא יותר!

אשמח לשוחח אתך,

ד"ר פנינה ארד, 0507865822

שיחות ייעוץ אישיות וזוגיות מתקיימות גם אונליין.

הדרך שלך לשינוי מתחילה בצעד קטן אחד

הצטרפו אלי והרשמו עוד היום לאימון עם ד"ר פנינה ארד

קידום אתרים בגוגל קידום אתרים בגוגל