“היא מעצבנת אותי עד שאני מתפוצץ”.
“הוא מביא אותי לקצה. בסוף אני לא יכולה להתאפק יותר ומתפרצת עליו”.
“היא נהנית לריב. אני אף פעם לא זה שמתחיל”.
“הוא לא מגיב. זה מוציא אותי מדעתי”.
“היא רק מתלוננת. כמה אני יכול לשתוק?”
הדוגמאות האלו לקוחות היישר מהקליניקה שלי, שם אני שומעת בני זוג שבעיקר מאשימים זה את זו באחריות על מריבות קולניות, שלא פעם מתנהלות מול עיני הילדים, או “רק” בטווח השמיעה שלהם. בחלק גדול מהמקרים, בני הזוג מנסים לתת לי את תפקיד השופטת, שאמורה לפסוק מי באמת אשם ומי התחיל את המריבה.
זה מזכיר לי קצת את תעלומת הביצה והתרנגולת, שהיא אחת התעלומות הגדולות בהיסטוריה. במשך אלפי שנים, אנשים תהו מה קדם למה : הביצה או התרנגולת. בעצם עד היום, עדיין אין בנמצא תשובה חד-משמעית לתעלומה הזאת. האם זה באמת משנה מה היה לפני? לא בטוח…
גם בהקשר הזוגי, לא ממש משנה מי “התחיל” את המריבה, כי הרי מנקודת מבטם של בני הזוג – הייתה לכל אחד מהם סיבה טובה להתעצבן כשזה קרה. וזה בסדר. לגיטימי לגמרי לכעוס מדי פעם על בן או בת הזוג. זה קורה בכל זוגיות. השאלה – מה עושים עם זה, איך מנהלים את הכעס ואיך מגיבים באופן ראוי ומכבד, למרות שכועסים…
סביר מאוד להניח שאף אחד מאיתנו לא מתעצבן סתם. זה קורה כשלוחצים לנו על טריגרים מסוימים. הטריגרים האלו שונים מאחד לשני וקשורים לאירועים שחווינו בעבר ואפילו בילדות.
האם זה שמישהו הפעיל אצלנו את הטריגר הופך אותו ל”אשם” ומצדיק תגובה אגרסיבית מצידנו כמו הרמת קול, שימוש באלימות מילולית, או התעלמות הפגנתית?
גם אם נדמה לנו שכן, התשובה היא בעצם לא.
אין שום הצדקה להתנהגות אלימה!
אם נחשוב על זה רגע בהיגיון, אין לנו כלל שליטה על מה שמישהו אחר אומר או עושה, גם אם מדובר בבני הזוג שלנו או בילדים שלנו. לעומת זאת, אמורה להיות לנו שליטה מלאה על האופן שבו אנחנו מגיבים על דבריהם או פעולותיהם.
זה כמובן לא אומר שאנו צריכים לשתוק או לעבור לסדר היום אחרי שחווינו פגיעה. אבל זה אומר שזאת אחריותנו הבלעדית לשלוט בכעס שלנו ולהגיב בצורה מכבדת. ואם אנחנו צריכים לקחת פסק זמן מהסיטואציה כדי להירגע – זה בסדר גמור, ולפעמים זה מה שאכן רצוי לעשות. לא חייבים להגיב באותו הרגע. יחד עם זאת, חשוב לחזור ולדבר על הנושאים שהכעיסו אותנו או פגעו בנו, אחרי שנרגעים ומסוגלים לדבר בצורה מכבדת.
לא מעט אנשים מתמודדים עם קושי לנהל את הכעס שלהם. לאף אחד לא קל לעשות את זה, במיוחד כשנכנסים למשוואה עוד גורמי לחץ כמו רעב, עייפות או עומס של מטלות. חשוב לדעת כי לאנשים עם הפרעת תקשורת קשה במיוחד להפגין איפוק ולווסת את רגשותיהם. הפתיל שלהם מאוד קצר. לכן, התפרצויות זעם מתרחשות אצלם בתדירות גדולה יותר מאשר אצל אנשים אחרים. גם עוצמת הכעס שלהם גדולה יותר ועלולה להפחיד את מי שהכעס מופנה כלפיו.
ועדיין – אי אפשר לצפות מבן או בת הזוג שיקבלו את המצב ויהפכו להיות קורבן לאלימות!
השלב הראשון בהתמודדות עם מריבות קולניות הוא קבלת אחריות, כל אחד, על התנהגותו.
לפעמים, צריך גם לקבל עזרה מקצועית על מנת לקבל כלים יעילים לניהול כעסים.
יש לא מעט זוגות שחושבים שניתן לדלג על השלב הזה ושאפשר ישר לרוץ לפתור את הנושאים שמהווים את הטריגרים למריבות.
חשוב להבין שהשלב הזה הכרחי!!!
טריגרים תמיד יהיו ואי אפשר לצפות מבני זוג או ילדים להלך כל הזמן על קליפות של ביצים ולהימנע מלהפעיל את אותם טריגרים, מה גם שזה בהחלט יכול לקרות בלי כוונה רעה.
תקשורת אפקטיבית מתחילה בלקיחת אחריות אישית ובהבנה שהאופן שבו אומרים את הדברים חשוב לא פחות אלא אפילו יותר מהתוכן של הדברים הנאמרים.
כבוד הדדי הוא הבסיס לכל מערכת יחסים.
נשים רבות מתמודדות עם קשיי תקשורת קיצוניים בזוגיות שלהן, חוות חסך רגשי מתמשך ומצוקה חמורה, מבלי להעלות כלל על דעתן את האפשרות שבן זוגן נמצא על הקשת האוטיסטית. אחרות מבינות שבזה מדובר רק אחרי שנים ארוכות של בלבול וספקות המכרסמים בהן, עד לתחושה של אובדן השפיות.
הספר שלי: “החצי השני של הקשת” והקורס המקוון “נשים בזוגיות על הרצף” מציגים לראשונה בעברית את הידע הקליני והממצאים המחקריים העדכניים ביותר לגבי השפעתה של הפרעת תקשורת על מערכות יחסים זוגיות ולגבי מצבן של נשים הנמצאות בזוגיות עם גברים על הרצף התקשורתי. הם מספקים כלים להתמודדות עם האתגרים הייחודיים לזוגיות כזאת, לקבלת החלטות לגבי המשך הקשר הזוגי ולהובלת שינויים משמעותיים ברמה האישית, הזוגית והמשפחתית.
הספר והקורס מיועדים לנשים הנמצאות בזוגיות מאתגרת, לאנשי מקצוע ולכל מי שרוצה לדעת, להבין ולצלוח את האתגרים ששונות נוירולוגית מביאה איתה למערכות יחסים רומנטיות.
אשמח לדבר איתך,
ד”ר פנינה ארד, 0507865822.
פגישות אישיות וזוגיות מתקיימות גם אונליין.